כל מחלות הריאה עלולות לגרום לשיעול כרוני, אם כי יש שונות בתכיפות ועוצמת השיעול בין חולה לחולה. דוגמאות למחלות ריאה הגורמות לשיעול כרוני: אסתמה, COPD, ברונכיאקטזיות, זיהום ריאתי עיקש, סרקואידוזיס, פיברוזיס ריאתי, וסרטן הריאות. לפיכך חלק מתהליך האבחון של שיעול כרוני כולל שלילת מחלות ריאה אלו ואחרות. על מנת לשלול מצבים אלו, יש לבצע לעבור הערכה מסודרת אצל רופא ריאות, כולל בדיקת סיטי חזה ללא חומר ניגוד ובדיקת תפקודי הריאה. במקרים נדירים יהיה צורך בבדיקת ברונכוסקופיה לצורך אבחנת הגורם לשיעול.
שיעול כרוני יכול להיות ״יבש״ (כמו למשל ברוב חולי הפיברוזיס הריאתי) או ״ליחתי״ (כמו למשל בחולים עם ברונכיאקטזיות ובחלק מחולי COPD). במידה ויש ליחה (או כיח), חשוב להבדיל בין ליחה שקופה או לבנה לבין ליחה מוגלתית היכולה להעיד על זיהום ריאתי. במקרה של שיעול כרוני עם ליחה מוגלתית, ניתן לנקוט באחת משתי גישות: טיפול אנטיביוטי אמפירי (כלומר בלי לדעת בדיוק מה החיידק שגורם לליחה) או ביצוע תרבית ליחה ומתן טיפול אנטיביוטי המותאם לחיידק הספציפי הצומח בתרבית. בהקשר זה חשוב להקפיד שהליחה שנותנים לתרבית תגיע מתוך הריאות עצמן, ושלא מדובר רק ברוק מהפה.
טיפול במחלת הריאות הגורמת לשיעול הכרוני יכולה להוביל להקלה משמעותית בשיעול. למשל: מתן משאפים באסתמה או ב COPD, מתן טיפול אנטי-פיברוטי בפיברוזיס ריאתי, ומתן טיפול אנטי-דלקתי בסרקואידוזיס. למרות זאת, ישנם מקרים בהם למרות הטיפול הקונבנציונאלי נותר עדיין שיעול במידה משמעותית המשפיע לרעה על איכות החיים. במקרים כאלו ניתן לתת תרופות אשר מקטינות את רגישות רפלקס השיעול, ויכולות גם הן להשפיע לטובה.
לסיכום: שיעול כרוני יכול להיות מטריד במיוחד, להופיע עם או בלי ליחה, ולהגרם מסיבה ריאתית או חוץ-ריאתית. זיהוי נכון של הגורם לשיעול הוא קריטי לצורך הטיפול בבעיה. חשוב לשלול גורמים מסוכנים שיכולים לגרום לשיעול כרוני, כדוגמת פיברוזיס ריאתי וסרטן הריאות, ולא סתם להניח שהשיעול הכרוני הוא בגלל עישון או COPD.
